למה אין טעם לתקן שגיאות לשוניות?

ככה אני לא רוצה שתתנהגו.

רבים מאיתנו בטח חונכו לדבר ולכתוב בעברית תקנית ולהימנע מסטיות ממנה כמה שאפשר, ולראות בסטיות שגיאות. לדעתי ההתנהגות הזאת בעייתית, מעודדת תיקוני שגיאות לשוניות, ומונעת את השימוש האינטואיטיבי בשפה כפי שלדעתי צריך להיות. זאת הסיבה שאנשים רבים חוששים לסטות מהשפה התקנית.

אני יוצא מנקודת הנחה שאחרי שתקראו את הכתבה הזאת תשחררו את הנטייה שלכם לחשוב שהשפה התקנית היא הנכונה ושהסטיות ממנה (בכלל זה השימוש בסלנג) הן שגיאות וצריך להימנע מהן. בתחום הלשון אני לא אוהב את המילה שגיאה אז אכתוב במקום זה סטייה.

קודם כול, בואו נתחיל מזה שאתם לא נותנים למורים שלכם ללשון להשפיע על הרגלי הכתיבה והדיבור שלכם ולהצרים לכם את הסטיות מהשפה התקנית. עברו לשימוש אינטואיטיבי בשפה והפסיקו לסלוד מסטיות. כשאתם מרגישים מחויבים לדבר ולכתוב בשפה תקנית וסטיות ממנה צורמות לכם, אתם בבעיה, מי שמדבר או כותב זה לא באמת אתם, אלא האובססיה שלכם לשפה התקנית, והאובססיה הזאת היא דובר מסוכן ששולל מכם את חופש הביטוי. במקום להתמקד בעיקר, המסר שאתם מקבלים או מנסים לשדר, התוכן של הדף שאתם קוראים או כותבים, השיר שאתם שומעים או שרים, הסרטון שאתם צופים בו או מנסים להכין, וכן הלאה, אתם מתמקדים בטפל, בסטיות שצורמות לכם, שייתכן שהאדם שאתם מקשיבים לו, קוראים את הספר שלו, שומעים את השיר שלו, או צופים בסרטון שלו לא בהכרח התכוון שיצרמו לכם. זה כמובן פוגע בהנאה שלכם מהרבה שירים, סרטונים, כתבות, בדיחות, ואפילו ביכולת שלכם להקשיב למישהו שנוטה לסטות מהשפה התקנית מבלי לתקן את הסטיות שלו שזה ממש לא מנומס. במילים אחרות, זה הורס לכם את הכיף והופך אתכם לאנשים פחות נחמדים.

סלנג, המשלב הלשוני הנמוך, הוא שפה יפה ומגניבה, שיכולה להוכיח גם לאנשים הכי הכי אובססיביים לשפה התקנית שאף אחד לא באמת מחויב להסכים עם האקדמיה ללשון העברית ולעמוד בכללים הרשמיים של השפה. נסו להשתמש בסלנג, ולאט לאט תגלו שהסטיות מהשפה התקנית כבר לא צורמות. אם סטיות מהשפה התקנית לא צורמות לכם אתם במצב מעולה.

האמת היא שבמחצית השנייה של העשור הראשון של המאה ה21 נטיתי לתקן סטיות מהשפה התקנית לא בגלל שהן באמת צרמו לי אלא בגלל שאנשים באותה תקופה העירו עליהן ולא ידעתי שזאת לא התנהגות ראויה ובכך גרמו לי לחשוב שזה לא בסדר לסטות מהשפה התקנית, באותה תקופה לא ידעתי שזה לא כמו התפרצות לכביש. בשנת 2008 ניסיתי להמציא בעצמי שפה חדשה ופשוטה בגלל שהרגשתי תסכול מזה שכל השפות שבאותה תקופה הכרתי נראו לי קשות ומבלבלות מדי ושצריך "להיזהר" לא לסטות מהשפה התקנית, אבל כבר ב2009 הפסקתי לפתח אותה כי הגעתי למסקנה שזאת עבודה קשה מדי. בשנת 2011 התחלתי להיכנס למסקנה שלא באמת יש סיבה לתקן סטיות מהשפה התקנית בכלל, כי לא באמת קורה שום דבר רע כשסוטים מהשפה התקנית ולמעשה לא קורה כלום. בספטמבר 2015 התחלתי להתכונן לבגרות בלשון, וכדי להתגבר על התפיסה שלי שתפקידם ללמד אותי לדבר בעברית תקנית התייחסתי אליהם כאל משחקים, אומנם משחקים שלקחתי ברצינות, אבל בסך הכול רק משחקים. ב22.6.2017 הייתה הבגרות שלי בלשון וכשסיימתי אותה סיכמתי שזה הסוף ושאחזור לפשטות של השפה שלי לפני 2015. היום אני מתנגד באופן חד וחלק לתיקוני סטיות מהשפה התקנית וזה נגד המצפון שלי כי זה מטריח ולא נעים ואין לי שום דבר להשיג מזה, וגם מתבייש שבמחצית השנייה של העשור הראשון של המאה ה21 תיקנתי סטיות מהשפה התקנית. בנוסף על כך, אני גם מצולק במחשבות טורדניות שקשורות לדקדוקי לשון, עדיין סטיות מסוימות קצת צורמות לי אבל אני עובד על זה שלא יצרמו לי עוד, כי זה לא אמור.

דוגמאות לסטיות שאני רוצה שיפסיקו לצרום לכם

לא משנה אם מדובר בשיחה, הרצאה, שיר, סרטון, כתבה, או ספר, יש סטיות שאני רוצה שיפסיקו לצרום לכם ושלא תהיה לכם בעיה לעבור אותן בשתיקה.

יו"ד במקום אל"ף בפעלים בזמן עתיד בגוף מדבר

אני כבר יסביר לכם שמה שאני יכתוב אני לא ירצה שתתקנו כי אני יתבייש מזה. אם המשפט שכתבתי לא צורם לכם אתם במצב מעולה, גם אם אתם רגילים לכתוב פעלים בזמן עתיד בגוף מדבר באל"ף. בדרך כלל אני אישית כותב פעלים בזמן עתיד בגוף מדבר באל"ף, אבל הפעם כתבתי אותם ביו"ד בכוונה כדי להעביר לכם מסר. המסר שרציתי להעביר לכם הוא שלא צריך שיהיה לנו אכפת שיש אנשים שכותבים פעלים בזמן עתיד בגוף מדבר ביו"ד במקום אל"ף. השערה נפוצה מאוד לקיומה של התופעה הזאת שגם האקדמיה ללשון העברית מאמינה בה היא שזה התחיל עם דוברי העברית המודרנית הראשונים היו רגילים להוסיף את שמות הגוף המפורשים לפני פעלים למרות שהגופים מוטמעים בפעלים ושהחיריק בסוף המילה אֲנִי גרם לאל"ף שהם ניסו להגות אחריו להיבלע ולהישמע כמו יו"ד ושעם הזמן אנשים החלו לחשוב שבדומה לזמן העתיד של גוף הנסתר גם זמן העתיד של גוף המדבר מתחיל ביו"ד.

משקל קוֹטֵל במקום קָטֵל עבור פועלי מצב בבניין קל בזמן הווה

שששששש, הילד יוֹשֵׁן, ילד שלא יוֹשֵׁן לא גוֹדֵל, והילד חוֹפֵץ בגדילתו. אם גם המשפט הזה לא צורם לכם אתם במצב מעולה, גם אם אתם רגילים להגות ולכתוב יָשֵׁן, גָדֵל וחָפֵץ. גם את הפעלים הללו כתבתי במשקל קוֹטֵל במקום קָטֵל כדי להעביר לכם את המסר שלא צריך שיהיה לנו אכפת שיש אנשים שאת אותם פעלים הוגים וכותבים במשקל קוֹטֵל במקום קָטֵל. השערה נפוצה מאוד לקיומה של התופעה הזאת שגם האקדמיה ללשון העברית מאמינה בה היא שלא המשקל קָטֵל הוא המשקל הנפוץ בפועלי הבניין קל בזמן הווה אלא המשקל קוֹטֵל הוא המשקל הנפוץ, ורוב המילים במשקל קָטֵל שהן זמן הווה של פועל בבניין קל בימינו הן כבר פחות זמן הווה של פעלים ויותר שמות תואר.

יש את

יש לך את העיניים הכי יפות שראיתי אי פעם. לי אישית קשה לדעת למה כל כך רבים מאיתנו אומרים "יש את" אבל אין שום סיבה שזה יצרום לנו. אני רק יכול לשער שזה נובע מהרגשה שחסרה לנו מילה, "יש לנו זה" ו"זה יש לנו" נשמעים לנו חסרים מדי ולא מעבירים את המסר שלנו מספיק טוב.

בגלל ש, למרות ש

זאתי אחת השגיאות הגדולות של הטהרנים, אנחנו לא יכולים לוותר על "בגלל ש" ו"למרות ש" ולאף אחד זה כבר לא צורם, הם פוסלים ביטויים עם הרבה פונקציונליות וחשיבות.

כנראה ש, כמובן ש

לכ"ף השימוש יש חשיבות בביטויים הללו כי היא הופכת אותם משם תואר לתואר הפועל, וגם לשי"ן השימוש יש חשיבות כי היא פותחת את מה שאנחנו רוצים לתאר, כך שהם לא אמורים לצרום לאף אחד.

סטיות שקשורות להבחנה בין זכר לנקבה

ההבחנה בין זכר לנקבה היא אחת הבעיות הגדולות ביותר של השפה העברית שעושה לכל דוברי העברית חיים קשים, מכריחה אותנו לחשוף את המין שלנו וגם את המין של האחר גם אם אנחנו לא רוצים בכך, וההסתברות שנטעה אם לא נידע את המין האמתי של האדם או המין הדקדוקי של שם העצם גבוהה. לכן, חשוב ביותר שנהיה סלחניים עבור סטיות שקשורות להבחנה בין זכר לנקבה כי לעתים קרובות קשה לדעת את המין הדקדוקי של מה שפשוט רוצים לתאר.

מערכת המספר היא מערכת שמאוד נפוץ לסטות בה, בדרך כלל אומרים את צורת הנקבה של המספר במקום צורת הזכר של המספר ולא להפך. דוגמה קיצונית לסטייה נפוצה במערכת הזאת היא שם המספר אחרי פי (פי עשר במקום פי עשרה).

יש גם שמות עצם שנפוץ "לטעות" בזיהוי המין הדקדוקי שלהם. לדוגמה, לפי העברית התקנית המין של הגרב הוא זכר אבל רבים חושבים שהוא נקבה. מנגד, דוגמה מהחיים שלי היא המילה נפש, שבעבר חשבתי שהמין שלה הוא זכר בעוד שלפי העברית התקנית הוא נקבה.

גם בני אדם הם בעייתיים. רוב הגברים מעדיפים פנייה בלשון זכר ורוב הנשים מעדיפות פנייה בלשון נקבה. המציאות מורכבת עוד יותר כשיש גם גברים שמעדיפים פנייה בלשון נקבה ונשים שמעדיפות פנייה בלשון זכר, אנשים שלא אכפת להם באיזה מין פונים להם, ואפילו אנשים שכועסים שהם צריכים בכלל להזדהות מגדרית. קשה וכמעט בלתי אפשרי להתחשב בכל הקבוצות הללו בעת ובעונה אחת.

בכל מקרה, אם לא אכפת לכם אם מדובר בלשון זכר או בלשון נקבה אתם במצב מעולה.

שימוש בציווי החדש

כָּנֵס, זָהֵר, סְתַכֵּל, שְׁתַתֵּף... הציווי החדש הוא צורת ציווי שנגזרה מצורת העתיד של הפועל תוך השמטת התי"ו התחילית שלו. הוא נפוץ במיוחד בבניינים נִפְעַל והִתְפַעֵּל, נדיר בכתב אבל נפוץ בדיבור. אבל יש בניין אחד שבו הציווי החדש תמיד יהיה זהה לציווי התקני (אלא אם כן הוא מתחיל באחת מאותיות בכ"פ ואז ייתכן שהיא תהיה רפויה במקום דגושה) והוא, ניחשתם נכון, פִעֵּל: קַבֵּל, דַבֵּר, חַפֵּשׂ... אם הציווי החדש לא צורם לכם אתם במצב מעולה.

מילים שבהן הגיית אותיות בכ"פ שונה מהרגילה לסביבתן הפונולוגית

בימינו יש בעברית לא מעט מילים שיש בהן אותיות בכ"פ ואנחנו הוגים אותן בצורה שלא מתאימה לסביבתן הפונולוגית. בנוסף על כך, אותיות בכ"פ דגושות ורפויות נתפסות לרבים מאיתנו כפונמות נפרדות. לעומת זאת, זה לא קרה לאותיות גד"ת כי בימינו לא משנה אם הן דגושות או רפויות הן תמיד נהגות כעיצורים פוצצים בדומה לטי"ת וקו"ף שהיו בעבר נחציות ואולי בגלל זה הן תמיד היו רק פוצצות.

הגיית האות חי"ת הזהה להגיית האות כ"ף הרפויה הביאה לקושי רב בהגיית האות כ"ף כרפויה בשווא נח לפני חי"ת. זאת הסיבה שאנחנו הוגים מִכְּחוֹל, הִכְּחִישׁ, נִכְּחַד במקום מִכְֿחוֹל, הִכְֿחִישׁ, נִכְֿחַד. לעומת זאת, למרות שבדרך כלל אנחנו לא הוגים שווא נע, שווא נע בין כ"ף רפויה לחי"ת אנחנו מעדיפים דווקא להניע, למשל במילים נוֹכְֿחִים, שָׁכְֿחוּ.

אותיות השימוש מש"ה גוררות אחריהן דגש חזק ולכן משמרות את הביצוע הפוצץ של אותיות בכ"פ וכל"ב לא גוררות אחריהן דגש חזק ולכן משנות את אותיות בכ"פ לרפויות. אבל רבים מאיתנו מתקשים לעכל את זה ולכן הוגים אותן בדרך כלל כדגושות גם אחרי אותיות וכל"ב, למשל "אֲנִי בְּכִֿתָּה ב" נשמע כמו "אֲנִי בְּחִטָּה ב" ולכן אנחנו אומרים במקום זה "אֲנִי בְּכִּתָּה ב". מילים שמתחילות באותיות בכ"פ רפויות (בדרך כלל שאולות מלועזית) מעלות קושי דווקא אחרי אותיות מש"ה, איך לנקד אותן, עם דגש חזק בכל זאת או בלי דגש אבל בלי תשלום דגש או עם תשלום דגש לא ברור, אבל אני אישית לא ממליץ לנקד אותן עם דגש.

בימינו יש גם לא מעט שורשים שבהם יש אותיות בכ"פ שנהגות תמיד כדגושות או כרפויות גם כשזה לא מתאים לסביבתן הפונולוגית. לדוגמה, אנחנו הוגים רֶכֶּז ולא רֶכֶֿז כי אנחנו לא מכירים שום מילה מהשורש ר-כ-ז, רִכֵֿל ולא רִכֵּל כי גזרנו את הפועל הזה מהמילה רְכִֿילוּת שבה האות כ"ף רפויה, הפועל אִפֵֿר הוא לא שיבוש של הפועל אִפֵּר אלא פועל אחר לגמרי, וכן יש גם שורשים כמו פֿ-ס-פֿ-ס, ז-פּ-ז-פּ ודומיהם שבהן אותיות בכ"פ נהגות באופן קבוע בצורה שלא מתאימה לסביבתן הפונולוגית. למרות שאני עדיין לא יודע אם עדיף לנקד מילים שבהן יש אחת מאותיות בכ"פ רפויה שאמורה לקבל דגש חזק עם תשלום דגש או בלי.

דוגמה נוספת לזוג מינימלי שמבדיל בין 2 מילים רק בדגישות ובאי הדגישות של אחת מהאותיות היא פָּאנְק לעומת פָֿאנְק, שאלה שתי סוגות מוזיקליות שונות לחלוטין.

מכאן אפשר להסיק שבימינו אותיות בכ"פ דגושות ורפויות הן פונמות נפרדות, ואם אין לכם בעיה עם זה אתם במצב מעולה.

לאיפה, מאיפה

לא חייבים לומר לאן או מאין, אפשר לומר גם לאיפה ומאיפה, ומסיבה דומה גם להיכן ומהיכן.

אף אחת מהסטיות האלה לא צורמת לאנשים מגניבים. בעוד שהאקדמיה ללשון העברית נאבקת לשימור הדקדוק העברי המסורתי עם כל הקשיים והחסרונות שלו, אני נאבק להקלת הדקדוק של השפה העברית ולהתאמתו לחיים המודרניים. הסיבה לכך היא שבאופן כללי פשטות יותר חשובה לי ממסורת. ועליי להעיר גם שיש כללים שהיום הם שונים מבעבר ואני לא כל כך אוהב אותם, אחד מהם הוא שהיום כותבים יו"ד לציון תנועת I גם במילים שבהן התנועה לא קיימת, בעוד שעד יוני 2017 לא היה לכתוב יו"ד לציון תנועת I במילים שבהן התנועה לא קיימת. למעשה כשראיתי שאין לכתוב יו"ד לציון תנועת I במילים שבהן התנועה לא קיימת חשבתי שהאקדמיה ללשון העברית צודקת והפסקתי לכתוב יו"ד לציון תנועת I במילים שבהן התנועה לא קיימת, וזאת הסיבה שהיום אני כותב עד היום לעתים במקום לעיתים, אמתי במקום אמיתי, מצדי במקום מצידי ודומיהם, אבל גם אם תכתבו יו"ד לציון תנועת I במילים שהתנועה לא קיימת בצורת היסוד שלהן לא אתקן למרות שאני אישית לא אוהב את זה, אלא אם כן זה גורר אחריו אי הבנה (וזה מאוד נדיר). אבל בסך הכול, התוכן תמיד הרבה יותר חשוב לי מהדקדוק, אני יכול לסבול סטיות מהדקדוק התקני אבל לא יכול לסבול תוכן שלא מתאים למה שאני מחפש 🔍.

לסיכום, עליי להעיר שאת כל זה כתבתי כדי להרגיע אנשים שאובססיביים לדקדוק של השפה העברית בפרט ושל שפות בכלל. ידוע לי כבר שיש אנשים שהדקדוק גורם להם למחשבות טורדניות ואת זה אני רוצה למנוע. הינה כמה סיסמאות שאני רוצה שתכירו:

• "תוכן, לא דקדוק."
• "לא אכפת לי מדקדוק."
• "סטיות מהדקדוק התקני זה לא כמו התפרצות לכביש."
• "בריאות ומוסר חשובים הרבה יותר מדקדוק."
• "אין דקדוק אין דאגות."
• "חלק מהכישרון זה היכולת להיות סובלניים כלפי סטיות מהדקדוק."
• "דקדקנות כמו חול ואין מה לאכול."
• "אף אחד לא משתיק אתכם חוץ מהדקדוק."

ועכשיו בואו נתרגם את הסיסמאות לאנגלית:

• "Content, not grammar."
• "I don't care about grammar."
• "Deviations from standard grammar are not like a road outburst."
• "Health and morality are much more important than grammar."
• "No grammar no worries."
• "Part of the talent is being able to be tolerant of deviations from grammar."
• "Nobody silences you except the grammar."

גם אתם חושבים שאין טעם להתנגד לסטיות מהדקדוק התקני? כתבו את זה בתיבת התגובות, וניצא ביחד נגד המנהגים והשיקוצים שקיבלנו מהמורים ללשון!